*** פוסט זה נכתב בנובמבר 2021 אבל לא פורסם בזמנו. משתפת אותו עכשיו, שכן תמיד רלוונטי…
הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. חשבתי הרבה על מה לכתוב, ואפילו שאלתי א.נשים מה יעניין אותם לקרוא. והתשובות היו מגוונות ובגדול כולם אמרו שהכל מעניין… אני חושבת שרוב הזמן אני חיה את החיים ולא ממש עוצרת לחשוב על זה. לפעמים, אולי זה קצת מפתיע, אני אפילו שוכחת שכרמל ”מיוחדת”. כלומר, ברור שזה טוב וזה אומר שאני רואה בה הרבה מעבר לאבחנה שלה, אבל אני אפילו שוכחת שאנשים שרואים אותה – רואים דברים שאני כבר לא ממש שמה לב אליהם. רואים את העפעף השמוט, את הגבות המחוברות, תווי הפנים המיוחדים. וכמובן שבד’כ אנשים בשוק שילדה כזו קטנה, שלרוב ינחשו שהיא בת גג שנה, כבר הולכת ורצה ומקשקשת, משהו לא ממש מסתדר להם… ואז, הם שואלים בתהיה – בת כמה היא? ואז אני נזכרת. אה, נכון, משהו היה נראה להם מוזר ועכשיו הכל מתחבר.
בימים אלו (נוב 2021) אנחנו מתחילים לחשוב על גן בשביל כרמל. אני מרגישה שהיא מוכנה לזה. לחלוק מרחב עם עוד ילדים, להקשיב להוראות, להתנהל בתוך סדר יום מסוים שאינו תלוי רק בה, וכו. מחשבות על כניסה של ילד לגן זה תמיד מרגש ומלחיץ, עבור הרבה אמהות (וגם אבות אני מניחה). אבל כאן אני מרגישה שזה עוד יותר מורכב, ראשית כי אני לפעמים שוכחת שאם היא לא היתה מיוחדת, כנראה הייתי חושבת שהיא מוכנה כבר לפני שנה (אולי יותר?). בנוסף, אני מרגישה שחייבת למצוא מקום שיתן מענה מושלם עבור הצרכים שלה, אבל איך עושים את זה כשקשה להגדיר מה הצרכים? אז, אני מוצאת את עצמי יוצרת קשר עם גני ילדים שונים – וכמעט צריכה למכור “מוצר”, במקום שאני אהיה במקום של הלקוחה שהם צריכים לשכנע, אני צריכה להסביר להם למה אני חושבת שזה יהיה אפשרי עבורם להתמודד עם הצרכים של כרמל. וכל זה עוד לפני שפגשו אותה. כי ברור לי שכשרואים אותה, חלק מהחששות מיד מתפוגגים. ידוע שבפנטזיה שלנו אנחנו מדמיינים אנשים עם צרכים מיוחדים, וזה לא משנה אם זה קושי פיזי, נפשי או קוגניטיבי, כמשהו מאוד מסכן ומוזר, יש איזה תמונה שמבוססת על סטיגמה שקיימת בציבור, וזה לא נאמר שצורה שיפוטית כלפי אף אחד זאת פשוט המציאות ואיך שהחברה שלנו פועלת. שנים שאני מכירה בחשיבות של מפגש פנים אל פנים כדי לשבור סטיגמות ואף עבדתי על פי גישה זו בצורה מאוד אינטנסיבית במסגרת בריאות הנפש בעבר, ועכשיו אני מוצאת את עצמי בלב הסיטואציה, זקוקה למפגש הזה כדי לשבור את הסטיגמה. ושוב, אני מרגישה ברת מזל שכרמל היא כה חברותית, מתוקה וכל כך lovable. אם לא הייתה כזו, האתגר היה פי כמה גדול. גם עבורי אבל בעיקר עבורה.