ושוב עבר מלא זמן, שנה בערך, מאז שנכנסתי לכאן בפעם האחרונה. כל כך הרבה קרה מאז. רוצה לשתף אתכם.ן בכל אז אנסה לתמצת כאן.
לפני 15 שנים, כשהשתחררתי מהצבא אחרי שנתיים בשירות קבע, נסעתי לטיול של חצי שנה בניו זילנד ואוסטרליה. עברו שנים ואני עדיין זוכרת לפרטי פרטים חוויות שעברתי שם, מקומות שהייתי בהם, אנשים שפגשתי. רגעים קטנים ולכאורה יומיומיים שנצרבו בזיכרון. כעשור לאחר מכן, כשאני ודניאל הבנו שזה לתמיד, שיתפתי אותו בחלום שלי לחזור לחצי הדרומי של כדור הארץ, לאותם מקומות שנצרבו לי בלב, יחד עם המשפחה שלנו. זה עבר לרמה כמעט יותר קונקרטית (לפחות בראש שלי 🙂 )
כשכבר גרנו בלונדון וחשבנו שזה יכול להסתדר בתקופה שבין לונדון לישראל, כשנחליט שחוזרים לארץ, ואז תהיה הזדמנות לצאת למסע ארוך, בלי מחויבויות, בלי להיות תלויים בחופשות בי”ס, ובלי למהר לחזור לשום מקום. לפחות ככה זה הסתדר בצורה מושלמת בראש שלי. ואז כרמל נולדה, וכמו שכתבתי בעבר, יש רגע שבו החיים נעצרים והחלומות נשברים. כשיש ילדה מיוחדת בבית אולי בכלל לא אפשרי לנסוע לטיול כזה. או בכלל לנסוע לטיול… לטוס…? מה אם היא לא תוכל ללכת, או תצטרך טיפול מיוחד? כל כך הרבה אי וודאות שהדבר שמרגיש הכי בטוח זה פשוט להפסיק לחלום.
תודה לאל (או למי שזה לא יהיה) השלב הזה עבר יחסית מהר עבורנו, והבנו שלפחות נכון לעכשיו כרמל יכולה ושמחה לטייל! וחלום ניו זילנד אוסטרליה נרשם, ונשמר לעתיד.
פאסט פורוורד לדצמבר 2021. ערב הנסיעה שלנו לישראל לחופשת חנוכריסטמס, דניאל זורק לי בעודו עומד במטבח ומכין קפה – “שאלו אותי בעבודה אם אנחנו נסכים לעבור לסידני”. אני (בעודי מחפשת את מסמכי הנסיעה, מוודאת בדיקות קורונה, תורים, אישורים, תו ירוק, בכל זאת לטוס בשנת 2021 זה לא עניין של מה בכך…) בולעת רוק בקול רם – “אין מצב”. דניאל – “לשנה אחת”. אני רגע שותקת ומעכלת – “תגיד לי את זה שוב כשנתמקם אצל ההורים שלי לשבוע בידוד”.
וככה, הגענו לארץ ותוך כדי בידוד, משפחה, חברים, בילויים… אנחנו מגלגלים את הרעיון בראש, מכינים רשימת שאלות ומחשבות, וככל שעובר הזמן הרעיון נשמע לי יותר ויותר אטרקטיבי ומרגש. וואו, ככה משום מקום הזדמנות להגשים את החלום, בווריאציה קצת שונה, אבל מוקדם מהצפוי ועל “מגש של כסף”. וואו!
החודשים הבאים נעו בין התרגשות לחששות האם זה הדבר הנכון, האם זה נכון לעזוב את כל מה שיש לנו כאן (בלונדון) שכל כך טוב לנו, לנסוע לשנה ולקחת בחשבון את הסיכון שאולי נאבד את הכל או משהו מכל הדברים האלה (הדירה, המטפלת של כרמל שכבר הפכה להיות חלק מהמשפחה, חברים שלנו, של שני, בכללי חיים נוחים ונעימים…שלא לדבר על זה שסופסוף התחלתי להתמקם מקצועית ובשעה טובה הצלחתי להרשם כעובדת סוציאלית מוכרת באנגליה, במקביל לתהליך הכרה בנסיון וההכשרה שלי בפסיכותרפיה, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו…) וכל הטיפולים והמעקבים של כרמל, אולי זה חוסר אחריות מצידנו להחליף רופאים להתחיל מחדש, איך בכלל ניגשים לכזה דבר, איך לא מאבדים את מה שכבר יש לנו, ומקפיאים את הכל לשנה, ומה עושים בינתיים?אז איך מחליטים האם חוויה מיוחדת של מגורים למשך שנה באוסטרליה, כולל טיולים והרפתקאות שווה את הסיכון לאבד את כל הדברים האלו? כנראה שהתשובה תלויה שונה עבור אנשים שונים ומשפחות שונות. אנחנו החלטנו לקחת את הסיכון. חשבנו שיש כאן הזדמנות כמעט חד פעמית לחוויה משפחתית מאתגרת אבל גם מגבשת ומחזקת, ועם הניסיון שלנו… כבר עברנו איזה דבר או שניים בחיים ואנחנו מרגישים חזקים מתמיד. אז החלטנו ללכת על זה…
אבל זה לא נגמר בזה שהחלטנו ללכת על זה. עכשיו צריך לחכות לאישור הוויזות, ולסגירת החוזה מול החברה ושלל תהליכים בירוקרטיים מתישים והמון אי וודאות. ולמעשה, התהליך הזה שם ברקס על תכנית ההשתלבות של כרמל בגן. בפוסט הקודם כתבתי שאנחנו מחפשים גן לכרמל. אז כבר כמעט מצאנו, ואז זה ירד מהפרק. ושוב אי וודאות ולימבו בין – “עוד כמה חודשים עוברים לסידני”, לבין – “טוב בסוף נשארים בלונדון”.
בתחילת יוני, נסענו לסופש עם חברים (במהלכו בין היתר חגגנו יומולדת 3 לכרמל- תמונות בהמשך!) ובאחד הלילות קיבלנו אימייל ובו אישור של הוויזות שלנו. זהו. זה קורה. נוסעים לסידני! אמא’לה. מה עכשיו?
29/06/2022 – היום הגדול הגיע – טסים לסידני! פוסט נפרד ממש בקרוב על הנחיתה וההתמקמות שלנו ביבשת הדרומית.
תודה שאתם כאן. חיבוקים מרחוק.